דמדומי תקופתו של בנימין נתניהו בראשות הממשלה, ואולי גם בראשות הליכוד, מבשרים גם את סופו של שלטון היחיד במפלגות הגדולות, שמתוכן מגיעים ראשי הממשלה. בשנים הקרובות, עד שיצמח מנהיג בעל לפיתת ברזל בציבור ובמוסדות תנועתו, יהיו רק ראשונים בין שווים - לא אישים משכמם הפוליטית ומעלה.
נתניהו הקפיד, בכל 14 שנותיו המצטברות בראשות הממשלה ועוד שש מחוצה לה, לשמור על ריחוק של קומה שלמה בינו לבין השרים. איש מהם לא התמנה לממלא-מקום ראש הממשלה, תפקיד שהחוק משדרג לעומת חברים אחרים בממשלה - הוא חייב להישאר ח"כ ולא להתפטר לטובת המועמד הבא ברשימה, כדי להימצא בכוננות מתמדת לעמוד בראשות הממשלה - ושבדימוי הציבורי יתקבע כמספר 2, פסיעה קצרה ממספר 1, מעין סגן-נשיא בדגם האמריקני.
גם את שלושת התיקים הבכירים בממשלה - ביטחון, חוץ ואוצר - העדיף נתניהו, לאחר התנסותו המרה בממשלתו הראשונה, למסור לראשי מפלגות אחרות, רק לא ליכוד, או להחזיק בהם בעצמו. הכל, כדי שלא לחזק טוען לכתר מתוך הבית.
בשנתיים האחרונות, עם העמקת נפילתו לבולען הפלילי, גברה ההתמקדות בו אישית, להבדיל מהליכוד. בשתי מערכות הבחירות השנה סתרה בעליל טובתו הפרטית את זו של מפלגתו. פעמיים היה ביכולתה, בהנהלה אחרת, להשיג חצי שלטון או אף שלטון מלא, אילו רק הרפתה מנתניהו; והוא שרד. נתניהו ניצח את הליכוד. האתגר שמציב לו גדעון סער ממחיש לפעילי מפלגתם את הברירה - הליכוד או נתניהו.
נתניהו נישא על גבי מטוטלת ידועה בפוליטיקה הישראלית, מהנהגה שתלטנית לשוויונית, מיחיד לקבוצה. אחרי מנהיג סמכותי בא לרוב נציג של זרם רך ונוח יותר, והתנודה הבאה החזירה את המטוטלת לקוטב הנגדי.
על בכורתו של בן-גוריון לא היה ערעור. איש לא העז להתמודד נגדו על ראשות מפא"י. אפשר היה לפצל את המפלגה, בנימוקים רעיוניים שמאחוריהם עמדה גם יריבות אישית, אך לא להשתלט עליה. לבן-גוריון לא היה ממלא-מקום קבוע. בהיעדרו, למסעות או לחופשות, מילא את מקומו שר החוץ משה שרת, שהיה מקובל במפלגה ובממשלה (גם כשתואר "סגן ראש הממשלה" הוענק לשר האוצר אליעזר קפלן) כמשנה למלך, בזכות אישיותו ומרכזיותו של המאבק המדיני בשנות בריאתה של המדינה.
כך בעין הציבורית, אך לא בעינו הצרה של בן-גוריון, בין מפני שלא סמך על תקיפותו של שרת במצבי חירום ביטחוניים ומדיניים ובין משום שלא רצה להרגיל את הישראלים לאפשרות של תפקוד ללא בן-גוריון. כשהחליט לפרוש לחופשת שנתיים לשדה בוקר, יזם בן-גוריון מהלך של "רק לא שרת".
מסמכי החודשים הסוערים אוקטובר-דצמבר 1953, ביניהם שהותרו לפרסום רק לאחרונה (תמלילי הדיונים בוועדת השרים לענייני ביטחון), מלמדים על כוחו של בן-גוריון, אך גם על מגבלותיו. הוא לא היה כל-יכול במפלגתו ובממשלתו. במפא"י היה זקוק לסיוע, פעיל או סביל, של החיילים שרצה לתמרן על לוח השחמט; ובממשלה איים עליו תיקו שהוא הפסד אם מי מבכירי מפלגתו יצטרף לנציגי המפלגות האחרות, משיקול ענייני או במסגרת תככים שידחפו אותו להתפטרות.
עוד בעת ההתרחשויות היה ידוע שבן-גוריון, לקראת צאתו לשדה בוקר, מועיד למחליפו עד שובו את שר האוצר לוי אשכול ולא את שרת. יומני שרת, שנכתבו אז ופורסמו בשנות ה-70 ביוזמת בנו יעקב, הוסיפו עוד רובד. עכשיו בא התמליל החסוי של ועדת השרים לביטחון ומשלים את התמונה.
העיקר לא שרת
שרת, שהתעדכן בפגישות עם ראש השב"כ איסר הראל, שמע ממנו שהריגול הפוליטי אחר ראשי הגילגול שקדם למפד"ל הניב מידע שהגיע אליהם מבן-גוריון: אם לא אשכול, שהזדרז להודיע שיסרב, גם אם המועמד הבא אינו שרת, אז שר הקיצוב דב יוסף, מועמדות מופרכת בעליל של איש השורה השנייה בהנהגת מפא"י. העיקר, לא שרת.
מאחר שלא היה טירון במשחק הפוליטי, וקיבל מודיעין חם מהתנור באמצעות פתק (כתוב בערבית) שהגניב לו מזכירו של בן-גוריון יצחק נבון, השים עצמו שרת כמקבל את הדין, גם בנימוק של חשיבות הישארותו במשרד החוץ, יציר כפיו. בן-גוריון, שהמציא את התפקיד הכפול של ראש ממשלה שהוא גם שר הביטחון, לא התכוון להרעיף עוצמה כזאת על פוליטיקאי יחיד. בלעדיו, נגזר על הביטחון להיפרד מהראשות; זו היתה עמדתו גם לאחר עשור, כשהעביר לאשכול את ראשות הממשלה אך נדהם לגלות שהוא מצמיד אליו כקודמו את תיק הביטחון ואינו מוסר אותו ליגאל ידין, משה דיין או שמעון פרס.
שרת ידע שבן-גוריון מועיד לתיק הביטחון, כפיקדון שיחזור אליו בשובו, את פנחס לבון, שהיה ממלא-מקומו בתפקיד בעת ששרת היה ממלא-מקום ראש הממשלה, בחופשה בן-גוריונית קצרה להרהור בחופשה הארוכה. כתרגיל להפגנת נדיבותו, הציע שרת את לבון כראש הממשלה. מועמדו לשר הביטחון, קשה להאמין, היה מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר - אולי כאמצעי להידוק השליטה האזרחית, ומה עוד, של מקורבי שרת במפלגה, בצבא.
גם כאשר כל המועמדויות האחרות נשרו ושרת נמשח לראש הממשלה המיועד, בנוסף לתיק החוץ שלא מש מידיו, נותר נושא חיוני מאין כמותו לבן-גוריון: מינוי הרמטכ"ל. ראש הממשלה יהיה שרת, שר הביטחון יהיה לבון, מנכ"ל משרד הביטחון - משגיח כשרות הנאמן למנהיג המתבודד - יהיה פרס. אבל מי יהיה הרמטכ"ל, שייכנס ברגע שבן-גוריון ייצא ויהפוך בכך לדמות הצבאית, אם לא הביטחונית, הבכירה?
הרמטכ"ל השלישי, מרדכי מקלף, התנה את הסכמתו למינויו, כשהתפטר קודמו ידין, בשנת כהונה אחת. השנה עמדה להסתיים במקביל לפרישת בן-גוריון. לכאורה, לא היתה עילה לראיית מימוש התנאי המוקדם כהדחת מקלף. הרי זה בדיוק מה שביקש; עוד כשהוחזר מלימודים בחו"ל, לכהן כסגנו של ידין, הצהיר שהוא עייף מתריסר שנים רצופות של מלחמה, בעולם ובארץ. כשהתמנה לרמטכ"ל, עדיין לא הגיע לגיל 33.
למעשה, חש מקלף שבן-גוריון לא יצטער על דבקותו בתנאי השנה, כי הוא להוט לקדם את דיין, מספר 2 במטכ"ל כראש אג"ם. רשמית, עמד מקלף בסירובו להישאר, אך שרת ואחרים קלטו ששכנוע כן ורציני ישיג תוצאות. במצב זה, בסוף נובמבר, שבוע וחצי בלבד לפני תום כהונתו המתוכננת של הרמטכ"ל, התכנסה ועדת השרים לענייני ביטחון (וחוץ, טרחו באותן שנים להדגיש). היו בה שמונה חברים: אחד מטרום-מפד"ל, שניים מהציונים הכלליים וחמישה ממפא"י, ארבעת ראשי הממשלה הראשונים (בן-גוריון, שרת, אשכול וגולדה מאיר) ולבון. בחשבון אחר, החמישה היו כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון והחוץ של ישראל ב-18 שנותיה הראשונות.
בהרכב זה הובטח לבן-גוריון רוב רק אם כל נציגי מפלגתו ייצמדו בצייתנות לקו שלו. עריקה של אחד מהם אל השר הדתי משה שפירא ואל שרי הציונים הכלליים יוסף ספיר ופרץ ברנשטיין איימה להפיל הצעות החלטה של בן-גוריון; ועל הפרק עמדו פרישת מקלף ומינוי דיין, סוגיות שלבן-גוריון הפורש היה אסור להפסיד בהן.
שפירא, ברנשטיין וספיר מיקדו את המאמץ במקלף; אם יצליחו, יתייתר עניין דיין. בן-גוריון נאלץ לאפשר לשותפיו להיפגש עם מקלף, יחד עם שרת, לבירור אחרון, כולל הצעת פשרה להארכת כהונתו בחודשיים-שלושה כדי להרחיקה מכניסת ראש ממשלה ושר ביטחון חדשים לתפקידיהם. רעיון זה נפסל, אך נותרה הבדיקה עם מקלף, שתקבע את ההמשך שיידון בישיבה נוספת, ב-1 בדצמבר. עוד שבוע אולי יהיה רב-אלוף חדש, ואולי לא, וגם זהותו של הרמטכ"ל הבא משוערת אך טרם הובאה לאישור.
שלושת האלופים שנזכרו כמועמדים לרמטכ"ל היו דיין, חיים לסקוב ושלמה שמיר. שלושתם היו מקובלים על בן-גוריון. לסקוב ושמיר שירתו כקצינים בצבא הבריטי ופיקדו כאלופים יבשתיים על חיל האוויר, כשליחי בן-גוריון והמטכ"ל לאכיפת מרות ריכוזית על זרוע שטענה לעצמאות. שמיר מילא שליחות דומה גם כמפקד חיל-הים. מינוי אחד מהם לא היה מתפרש כמהלך נגד בן-גוריון; רק נגד דיין.
לשפירא היתה קובלנה על יחסו המזלזל של דיין לדת בצבא. בן-גוריון הדף אותו: כל מה שהרמטכ"ל, הבא או קודמיו, עושה בתחום זה, הוא על דעת שר הביטחון ומטעמו. דרישתם העיקרית של השרים שמחוץ למפא"י לפסול את דיין נשענה על אופיו ועל השתתפותו בבחירות לכנסת הראשונה, ברשימת מועמדי מפא"י. היו איתו שם גם קציני הקבע אהרן רמז, אסף שמחוני ומשה נצר, כולם כמותו בנים לחברי-כנסת של מפא"י. הכללתם ברשימה נועדה להראות שגם למפא"י, ולא רק למפ"ם כממשיכת הזרם העיקרי בפלמ"ח עם יגאל אלון, משה כרמל ויצחק שדה, יש קצינים בולטים. דיין, כשותפיו לרשימה, התפטר בטרם הושבע ונשאר בצה"ל, אך מטענות יריביה הפוליטיים של מפלגתו התברר שנשארו גם משקעים.
יוסף ספיר, שב-1967 הצטרף יחד עם בגין - שניהם כראשי גוש חירות ליברלים - ועם דיין לממשלת אשכול, כדי לשבור את התיקו שמנע יציאה למלחמה, התנגד ב-1953 לדיין כרמטכ"ל "לא בגלל חברותו במפלגה זו או אחרת". הבעייה, טען ספיר, היא שדיין "ידוע כמופיע בתור לוחם עוקצני למפלגה אחת ונגד מפלגות אחרות, והוא מופיע בהתמדה בתור כזה. האם אפשר להציע מועמדותו של איש כזה לתפקיד הזה, המחייב דקדוק קפדני וזהירות רבה ביחסים בין גורמים שונים לגבי נושא שהוצאתו מוויכוחים פוליטיים היא היסוד שביסודות וערכו הלאומי? זה הרי אחד הדברים שעליהם מושתת הערך הלאומי של הצבא, שאיננו נתון לשום השפעות, שיקולים או חישובים של פוליטיקה מפלגתית, גם מבפנים וגם מבחוץ, והייתכן שאיש הידוע כלוחם עוקצני לאיזו מפלגה יוצע לתפקיד כזה? היכול איש לצאת מעורו?"
בן-גוריון התנער מהצגת השיוך המפלגתי כמצדיקה פסילה. "כל אחד שייך למפלגה (כלשהי)", אמר, ופסל רק חברים במק"י - לא ב"חירות", שאותה נהג להצמיד לקומוניסטים בפומבי. כשנתפס לאיפיונו של דיין כלוחמני ובוטה, סיפק בן-גוריון מירשם למיון מועמדים לרמטכ"ל והסבר עתידי לפסילת אלופים שהצטיינו במקצועם אך נכשלו ביחסיהם עם מפקדים, פקודים ומקבילים, כגון אריק שרון.
"אפשר היה להביא דוגמה כזאת: יש שני מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, האחד עוקץ והשני איננו עוקץ, אלא שלזה העוקץ יש תכונות רבות אחרות המתאימות לתפקיד זה - הייתי בוחר את העוקץ", אמר בן-גוריון. "כך, למשל, קיבלתי את יגאל ידין למרות עוקצנותו, אבל אילו היה עוד מועמד כיגאל ידין, עם כל כשרונו ותפיסתו, אלא שהוא אינו עוקץ, הייתי בוחר בזה שאינו עוקץ. אבל על יגאל ידין ידעתי עוד לפני שהיה רמטכ"ל, עוד בשעה שהיה קצין המבצעים, שהוא עוקץ, ואולי שר ביטחון אחר היה אומר במקרים שונים, לא תשוב יותר הנה; אבל אני הערכתי את יכולתו ואת תפיסתו ולא את עוקצנותו במקרה זה או במקרים אחרים. עובדה זו בלבד שאדם עוקצני אינה פוסלת אותו עדיין לתפקיד זה, אם יש לו תכונות אחרות המחפות על תכונה זו. חשבתי שזהו פגם, אבל לא פגם הפוגע בעצם התפקיד, ויש לקבל אותו - ידין - באהבה למרות תכונתו זו. אשרינו שזה אינו חל לא על מרדכי מקלף ולא על משה דיין".
נכון, הוסיף בן-גוריון, שלדיין "יש גם תפיסה פוליטית חשובה והוא יכול למלא תפקיד גם בחיים המדיניים, גם בחקלאות וגם בקרב הנוער. זה אינו חסרון, אלא מעלה. ככל שיש לאדם יותר שכל, הוא חייל טוב יותר".
שרת: "הוא יכול למלא תפקיד גם במשרד החוץ".
שפירא: "להיות גם שר החוץ?"
שרת: "אם ירכוש את האמון - יוכל להיות גם שר החוץ".
בן-גוריון ושרת לא התכוונו להתנבא, אך אמירותיהם התממשו: דיין היה לשר החקלאות אצל בן-גוריון ולשר החוץ אצל בגין.
ספיר: "אילו לא היה משה דיין המועמד, אילו היו מציעים את לסקוב או שמיר, לא הייתי מעורר שום שאלה, אבל לפי הכרתי אין למסור את הצבא לידי איש זה. החילופים הללו אינם כל כך טובים ובריאים בשביל הצבא, אבל אילו היתה באה הצעה אחרת, לא הייתי מעז כלל להתערב בענייני הצבא והייתי נשאר אותו אדם ציווילי שהייתי תמיד. כאשר באה מועמדות זו, הרגשת האחריות דורשת להגיד כל מה שאדם מרגיש. כיוון שזה צבא צעיר, נטע רך, יש יותר להקפיד על הדברים".
בן גוריון: "העניין העיקרי הוא בכל זאת הצבא. בין הקצינים שהם בין הגיל של 30 ל-40, לא אגיד שאני מכיר את כל אלה שהם צעירים יותר, אני מכיר רק שלושה שהם ראויים מלכתחילה לתפקיד זה של רמטכ"ל, ומשה דיין הוא אחד מהשלושה. אני בטוח כי כעבור מספר שנים יהיו לנו יותר מועמדים לתפקיד זה, כי בינתיים גדל דור צעיר של קצינים".
בדיון הראשון נפלה, בתיקו 3:3 עם שני נמנעים, אחד מהם בן-גוריון שלא רצה להצטייר כדוחק החוצה את מקלף, הצעת שותפי/יריבי מפא"י להאריך את כהונת מקלף. מעניינת במיוחד רקמת היחסים בין בכירי מפא"י - אשכול מתייצב לצד בן-גוריון ולכן גם בעד דיין (העתיד למרר את חייו), לבון "שותק כספינקס" לטענת שרים אחרים ואז מצטרף לעמדת בן-גוריון, שרת המתנגד לדיין בשיחות עם בן-גוריון ואחרים במפלגה תומך בו בדיון ובהצבעה.
שמונת השרים שהשתתפו בשני הדיונים, והפקיד היחיד שנכח בו (למעט הקצרנית) בנוסף להם, מזכיר הממשלה - ולימים השר - זאב שרף, שתקו ולא גילו שמינוי דיין אושר בדיון השני לא רק במחלוקת, אלא ברוב זעום, 5:3. מתנגדי הרמטכ"ל הרביעי אף סירבו להפצרת בן-גוריון להצבעה חוזרת שתאשרר את המינוי פה אחד, להפגנת תמיכה רחבה.
באחד הרגעים המאלפים בדיונים, בהיסח דעת שגרם לו (או לקצרנית) להשתמש במילה הדחויה "את", הטיף בן-גוריון לשרים שפעלו להשארת מקלף ולחסימת דיין שהם פולשים לגזרה "עדינה מאד. הרי מדינת ישראל משולה לעיירה. לא רק שיודעים את הכל - אילו היו יודעים את הכל, זה לא נורא - אלא יודעים יותר, וזה הולך ומתפשט, הולך ומתווסף. אם המדובר הוא על הנעשה בממשלה או בחבר הממשלה, אין בזאת ברכה רבה, אבל לא נורא. לשם כך הם 'פוליטישנס', שיעשו איתם מה שיעשו, אבל בצבא, בייחוד בצבא רך מאד, זה לא בריא.
"דאגתי כאשר שמעתי שבאו קצינים אל שפירא. אם זה יהיה בעוד 20 שנה, המדינה תתייצב, העם יתייצב, הכל יתייצב. אבל זה עדיין לא התייצב, ואין דבר קל מסידור קליקות - לא מפלגות - בצבא. אמנם בצבא יש משמעת, פקודה, ואם נזכה כולנו ונחיה כעבור 20 שנה, אולי אספר קצת על הקשיים והמכשולים".
כך ב-1 בדצמבר 1953. "אם נחיה כעבור 20 שנה", אומר בן-גוריון. הוא מת בדיוק מפליא 20 שנה אחר כך, ב-1 בדצמבר 1973.
והמטוטלת נעה
שרת, בתקופת הבין-גוריון, היה ראש ממשלה חלש, שלא החזיק ברסן מערכת הביטחון. המדהים ביותר בסיפור "עסק הביש" במצרים, בין שלבון היה אחראי לו במעשה ובין שבמחדל, הוא שבראשות שרת נערכו אז דיונים ממצים ומעמיקים בסוגיית המהלכים הדיפלומטיים מול מצרים ובריטניה בסוגיות הקשורות של ההסכם לפינוי הצבא הבריטי מבסיסו בתעלת סואץ - האם כמתחייב בעוד שנתיים, או כבר ב-54 - והפלגת אוניות לישראל וממנה בתעלה והמצב במיצרי טיראן, שם תפסה מצרים את האיים שבקרבת חוף סעודיה בעקבות שאילתא של "חירות" בכנסת; וכל אותה עת מעלים שר הביטחון מראש הממשלה את תוכניותיו לפיגועים בקהיר ובאלכסנדריה. זה, ולא כישלון הפעולות החובבניות שגרם למוות ולמאסר, הליקוי החמור בעבודת הממשלה.
בשובו של בן-גוריון למשרד הביטחון ובהמשך גם לראשות הממשלה, ובמיוחד לאחר סילוק שרת ומבצע "קדש", כוחו היה בלתי מעורער, עד שהשתעמם וכרסם בו במו ידיו. אשכול, כיורשו, הציג סגנון שונה, פשרני, טבול בהומור. איש לא שמע מעולם מבן גוריון חידוד או הלצה, ואם שמע - לא חזר לדווח. רכותו היחסית (אין אדם מגיע לראשות הממשלה ומחזיק בה כמעט שש שנים ללא מידה של קשיות) הועילה לאשכול בשגרה אך הפילה אותו בחירום, במתיחות שלקראת מלחמת ששת הימים. אז כבר לא עמדו לו משענתו המפלגתית ובריתו עם אחדות העבודה.
המטוטלת נעה עם גולדה, לשליטה נוקשה - האיום הפנימי לא היה עליה, להדיחה, אלא שלה, לפרוש לגמלאות - ולאיזון הדדי בתוך הכוורת של דיין - הילד הרע שהיה אצלה לילד טוב - ואלון, פנחס ספיר ואבא אבן, יעקב חזן ממפ"ם וישראל גלילי. התוצאה היקרה: מלחמת יום הכיפורים.
יצחק רבין, בכהונתו הראשונה, היה קודקוד פוליטי חלש במשולש שכלל גם את אלון ופרס, כנציגי אחדות העבודה ורפ"י. כששליחו של אנואר סאדאת פגש את דיין לשיחה בתיווך מלך מרוקו ובאירגון המוסד, אמר חסן תוהמי שנשיא מצרים התאכזב מחולשת רבין וסומך על כוחו של בגין. תרגום: בגין חזק פוליטית ויוכל, תמורת שלום, להחזיר את כל סיני.
במציאות, בגין אכן היה מעל שריו אך לא היה כה חזק. מברקי השגריר סם לואיס מתל-אביב מאותן שנים גדושים בדיווחים על רפיונו מול עזר ויצמן או שרון ועל סימנים לסוף שלטונו. הוא בקושי שרד בחירות, הוכרח למסור את תיק הביטחון לשרון והוכרע בלבנון. שמיר, אחריו, גבר על שרון ועל דוד לוי, אבל נחשב למנהיג ארעי, שיעביר את הבכורה למשה ארנס, עד שיגיע לפרקו דור הנסיכים - זה שנתניהו עקף.
רבין, בשנית, בהכריזו שהוא ינווט - כלומר, לא רק יטיס - את הממשלה, היה מנהיג ריכוזי, עם נטייה גוברת לקוצר-רוח. קצין במשטרה, שהיה מועמד לתפקיד ממלכתי, נקלע באותה תקופה לראיון היכרות עם אחד השרים. בעיצומה של השיחה צילצל הטלפון על שולחן השר. מהאפרכסת בקעו צעקות. השר, השחום בדרך כלל, החוויר קצת. "אתה רואה", אמר לבסוף לשוטר, "לא חשוב כמה אתה בכיר, תמיד יש מעליך מישהו שצועק עליך".
פרס, בשתי תקופותיו, כראש ממשלה בתחלופה עם שמיר ואחרי רצח רבין, כיהן במגבלות שלא איפשרו לו להפגין עוצמה אישית. נתניהו, בתקופתו הראשונה, היה ראש ממשלה חלש, ששלט בעיקר בזכות חוק הבחירה הישירה, שהוא מכל בכירי הליכוד היה התומך היחיד בו - שריו הממורמרים היו חסרי אונים להדיחו. אבל נשירתם בזה אחר זה, מרידור ולוי ומרדכי, שיקפה את הכרסום במעמדו, עד לנפילתו ולהפסדו בבחירות לאהוד ברק. גם ברק היה שליט יחיד מכוח הבחירה הישירה, וגם הוא לא החזיק מעמד, איבד את הרוב בכנסת ונקלע לנחיתות בבחירות מול שרון, חודשים מעטים לאחר שדחה - בלחץ האגף השמאלי במפלגת העבודה - גישוש של שרון להצטרף לממשלתו בתפקיד שר האוצר, עם נציג נוסף של הליכוד, סילבן שלום, כשר הפנים.
שרון שלט במפלגתו יותר מאשר בממשלתו, כי נתניהו השאיר לו סיעה קטנה מדי לרוב יעיל בכנסת. עד שהכפיל אותה, ללא בחירה ישירה, ואחר כך פירק אותה בהקמת קדימה, תש כוחו. מני מזוז, שהיה לצידו עד שנה וחצי כיועץ משפטי לממשלה, עד שהשבץ היכה בשרון, נימק חלקית את סגירת תיקיו - אך העמיד לדין את בנו עמרי, שהורשע ונכלא - כי האמין ששרון בן ה-77 איבד את יכולתו ורצונו לשלוט בפרטי-פרטים, כולל אלה הקשורים בחוותו ובחשבונותיו.
אהוד אולמרט, שציפי לבני החליטה שלא להתמודד נגדו על הנהגת קדימה, ביום אשפוזו של שרון, ביזבז במהירות את האשראי שנותר בחשבון הפוליטי של שרון לאחר פינוי עזה. הסתבכותו הפלילית החזירה לשלטון את נתניהו, שב-2009 עדיין היה מהוסס - לבני קיבלה קולות רבים ממנו ובתוך הליכוד היו לו מתחרים, יותר מכל שלום - ונבלם בהמראתו להפציץ באיראן, עדיפות-העל שלו, בידי שרים ממפלגתו שחברו לאחרים ולראשי מערכת הביטחון. רק בהדרגה, ובאופן מובהק מאז בחירות 2015, היה לשליט יחיד במפלגתו.
עם דעיכתו, כשלצד סער ממתינים לזינוק המתמודדים האחרים, שלא העזו להתגרות בנתניהו, מסתיים גם עידן השליטים העליונים במפלגות המתיימרות להחזיק - או לפחות לחלוק - בשלטון. כמו בבוא המגנה קרטה באנגליה, לפני 800 שנה, המלך ייאלץ לוותר לברונים על מקצת עוצמתו.
כך יקרה בליכוד, שהנהגתו תורכב מאיגודי-כוחות ובעלי-ברית, וכך קרה מלכתחילה בכחול-לבן. אין שם באמת רביעייה, אלא שניים וחצי - בני גנץ ויאיר לפיד כראשי סיעות בינוניות, אם כל אחת מהן נספרת בנפרד, וגבי אשכנזי כגיבוי של גנץ. בוגי יעלון עלול לגרוע, אם יפרוש עם חמש אצבעותיו, אך משקלו בהחלטות אינו שווה. אלא שהמספר המדויק של הטייסים והנווטים אינו משנה - חשוב שלגנץ, בצדק, אין יומרה להוביל לבדו. עדיין לא; ייתכן שעם הפז"ם יבוא גם הביטחון המופרז. אם לשפוט לפי ארבע שנותיו כרמטכ"ל, ועוד תשע כאלוף לפניהן בחמישה תפקידים, זה לא יקרה. גנץ ירצה שותפים לאחריות וישלם במטבע הסמכות, למעשה אם לא להלכה.
זאת תופעה חיובית. הצוות חשוב מהיחיד; הקבינט, כמו באותם דיונים על דיין אצל בן-גוריון ועל איראן אצל נתניהו, מצביע, ותיקו בולם יוזמות סרק וגחמות פרועות. החוכמה הקבוצתית היא תשתית להחלטות, גם אם בקצה המדרג יושב מי שאמור להכיר את כל הנתונים, האילוצים והשיקולים ולהכריע לחיוב או לשלילה. ואם ראש ממשלה נחקר, נחשד או אף נאשם בעבירות חמורות, מה שקרה לנתניהו מאז 1997 שוב ושוב, בהפוגות קלות ובסלחנות פוחתת, המדינה אינה כבולה אליו בנחושתיים. הוא זז, אם לא מרצונו כי אז בצו בוחרים, נבחרים או שופטים, והחיים נמשכים, וצפויים להשתפר בלעדיו.
2019-12-21 08:42:00Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiJWh0dHBzOi8vbmV3cy53YWxsYS5jby5pbC9pdGVtLzMzMzAyNTPSAQA?oc=5
CBMiJWh0dHBzOi8vbmV3cy53YWxsYS5jby5pbC9pdGVtLzMzMzAyNTPSAQA
Bagikan Berita Ini
0 Response to "בנימין נתניהו: עד הקינג הבא - וואלה!"
Post a Comment