ממדינה שיש לה ממשלה ציונית אקטיביסטית, הפכנו באחת למדינה שעומדת על סף הקמת ממשלה פוסט־ציונית אם לא אנטי־ציונית. במקום לראיין השכם והערב את איילת שקד, תחנות הרדיו מראיינות נון־סטופ את עאידה תומא סלימאן. דעתה נחשבת יותר, ואילו דעתה של מנהיגת העתיד, שקד, פתאום אינה רלוונטית. כי מי שמנמנם בערב שבת, ישן בשבת.
האופציה הריאלית ביותר כרגע של הליכוד בראשות נתניהו היא ללכת לממשלת אחדות עם כחול לבן בראשות גנץ. התוצאות מלמדות כי ראש הממשלה נתניהו נכשל במטרה האידיאלית שלו להשיג רוב של יותר מ־60 חברי כנסת לגוש הימין. אבל זו לגמרי לא מפלה פוליטית בבחירות. גודל גוש הימין עוד יכול להשתנות לכאן או לכאן, אבל הוא גדול באופן משמעותי מגודל הגוש הפוליטי שבראשו עומד רא"ל במיל' בני גנץ. נתניהו בראש גוש של 55 או 56 חברי כנסת, וגנץ בראש גוש של 43 או 44. מלכתחילה זו היתה אגדה שפרשני האולפנים יצרו, כדי ליצור לחץ פסיכולוגי על הפוליטיקאים כאילו יש מעין שוויון בגושים. בני גנץ משתווה לנתניהו רק כשהוא עומד על הסולם של הרשימה המשותפת, המייצגת את האינטרס הלאומי הפלשתיני, ובתוכה יש אלמנט איסלאמיסטי חזק. זה לא מקרב אותו לעמדה שמצדיקה להטיל עליו את הרכבת הממשלה.
עוד בנושא:
בימין יש העוסקים בניסיון להבין מה קרה בבחירות האלה, ושוקעים בניתוחים מעגליים של כיצד זה נפל עליהם. יש לכך הרבה סיבות ויש את מי להאשים. פרשן איטלקי ביקש להבין מה משמעות התוצאות ואיך ישראל הגיעה לפיצול כזה. כדי להבין, נאמר לו שזה בעצם דומה למה שקורה במערכת הפוליטית באיטליה זה 70 שנה לפחות. הוא אמר: "כן, אבל אתם חיים במזרח התיכון..." כלומר, באיטליה הם יכולים להרשות לעצמם לא לתפקד פוליטית ולחיות בכאוס כלכלי. ישראל במצב קצת שונה עם 360 מעלות של פעילות עוינת. היא לא יכולה להרשות לעצמה התנהלות מערכתית כל כך מזיקה. אבל זאת עובדה, וכדי לשרוד, גם נתניהו וגם גנץ צריכים למצוא את הדרך זה אל זה. לשרוד מבחינה לאומית, הכוונה.
הוותיקים שבינינו זוכרים את הבחירות של יולי 1984. התחושה למחרת הבחירות היתה של אין מוצא. קדרות נואשת. מאחר שזה היה הניסיון הראשון בתיקו אלקטורלי, דהיינו נטרול פוליטי הדדי, השתררה במדינה תחושה מדכאת. זה מה שדחף את שמיר ופרס, בעזרת הנשיא חיים הרצוג ומנהיגות פוליטית מסוגו של אריק שרון, להתחבר ולהקים ממשלת אחדות. וזאת היתה ממשלה שבמשך תקופה מסוימת יכלה להיחשב כאחת הטובות. היא טיפלה ברפורמה להדברת האינפלציה וחילצה את ישראל ממלחמת של"ג. גם ממשלת נתניהו בין 2009 ל־2013 היתה מהטובות שבתולדות המדינה, אף כי איילת שקד ואליקים העצני סבורים שהיתה ממשלה רעה.
גנץ צריך לגלות מנהיגות ולהשתחרר מהטאבו שיצרו אישים כמו שותפו לפיד סביב ראש הממשלה נתניהו; כאילו הוא אסור במגע. ולליכוד אין ברירה אלא להיחלץ מהמבוי הסתום בעזרת כחול לבן. אף כי הם יכולים לעשות את הכל בעצמם, הם יכולים לשתף את "שובר השוויון" ליברמן בתפקיד בכיר ביותר שיחבר ביניהם. זה אומר, ליברמן שר ביטחון ולא אשכנזי, ואילו נתניהו, כראש ממשלת אחדות, ייאלץ לבלוע שר משפטים בדמותו של לפיד או יריב פוליטי אחר כמוהו. מפלגות הימין והשמאל שיקבלו את סדר היום שעליו יסכמו נתניהו, גנץ וליברמן, יצטרפו לאותה ממשלה. אז אולי לא ידברו על "רפורמה משפטית" ולא על "אחדות חילונית", אבל גם לא ישנו את הכתוב במגילת העצמאות.
2019-09-19 06:22:00Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiLGh0dHBzOi8vd3d3LmlzcmFlbGhheW9tLmNvLmlsL2FydGljbGUvNjkzMzMx0gEA?oc=5
CBMiLGh0dHBzOi8vd3d3LmlzcmFlbGhheW9tLmNvLmlsL2FydGljbGUvNjkzMzMx0gEA
Bagikan Berita Ini
0 Response to "מבחינת הליכוד בראשות נתניהו, האופציה הריאלית היא אחדות - ישראל היום"
Post a Comment